שלטי הגיבורים על כתובות נ״ח

1 שליח שמכר וטעה ונתאנה המכר בטל ואפי' בכל שהוא שנתאנה בין אם הוא שליח ב"ד או שליח כל אדם ואם הטעה הלוקח כתב רבינו האי שגם בזה המקח בטל בכל שהוא וה"ר יונה כתב שאם טעה הוא ונתאנה המקח בטל בכל שהוא שיאמר לו המשלח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם הטעה הלוקח זכה המשלח ביתרון. וששאלת על קרקע של יתומים שהכריזו ב"ד עליה למכרה להגבות אשה כתובתה ואחר ההכרזה מחלה ליתומים כתובתה ושלחה מיד אחר מורשה שלה להגבות כתובתה ומכרו ב"ד הקרקע וכתבו אחריות המכר על היתומים ועתה רוצין היתומים להוציא הקרקע מיד הלוקח כי אמרו שלא כדין מכרוהו שכבר מחלה להם כתובתה. תשובה מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה כי ב"ד מכרוה כי לא ידעו באותה מחילה גמירתא ואחריות המכר על היתומים ואי איניש דעלמא היה הבא להוציא הקרקע היו היתומים חייבין לפרוע ועתה נמי שהם באים להוציא מיד הלוקח האחריות עליהם הלכך אינה מחילה וישאר הקרקע ביד הלוקח: לשון ריא"ז הנותן רשות לשלוחו למכור לו שדהו הרי דין השליח כדין האלמנה שאפי' אם מהר שוה מנה ודינר במנה מכרו בטל בד"א כשנתאנה השליח לפי שאומר לו השולח לא שלחתיך לעוות בשלי אבל אם נתאנה הלוקח הרי הוא כלוקח מן הבעלים ומכרו קיים כמו שביאר מז"ה בפסקיו וכן אומר בלוקח מן הדיינין שאם נתאנה לוקח הרי הוא כלוקח מן הבעלים ולא נאמרו שאם הותירו שתות מכרן בטל אלא כששמו נכסי היורשין לאלמנה או נכסי הלוה למלוה שלא כרצונו הוא לוקח כמבואר בקונטרס הראיות:

2 י"מ דה"ה אפי' לא בא אלא א' מהם דהא בריש האיש מקדש מייתי לה מחלוקת א"י שהיו בה כמה יונקי שדים ומיהו אין ראיה כ"כ דעל פי הדבור היתה אותה חלוקה וכתב הרא"ש ויראה לי דכל האי שקלא וטריא היכא שהיתומים כולם קטנים וצריכין אפוטרופוס לשמור נכסיהם הלכך אין חולקין נכסיהן בלא דעת כולם אבל אם מקצתן גדולים ואומרים אנו רוצין לעבוד ולשמור את חלקינו ואין אנו רוצין שיהיה אפוטרופוס ממונה על חלקינו מלתא דפשיטא היא ששומעין להם דלמה יפסידו הם במה שאחיהם קטנים ולכאורה נראה דמלתא דשמואל לא איירי כלל בכולם קטנים דלא שייך לומר שבאו לחלוק דאין מעשיהם כלום אלא אם יראה לב"ד שהחלוקם טובה להם יחלוקו ביניהם ואם יראה ב"ד שאין החלוקה טובה אין שומעין להם אפי' כולם תובעין חלוקה אלא עיקר מלתא דשמואל מיירי כשהגדולים תובעים חלוקה וקמ"ל דנזקקין ב"ד להם להעמיד להם אפוטרופוס לקטנים ולחלוק עם הגדולים ובוררין חלק יפה בגורל ובשומת ב"ד וכן פי' ר"ת דאפי' בגורל שייך ברירת חלק יפה:

3 והרא"ש כתב כיון שהכריזו ולא היו צריכין יש הוכחה שדקדקו יפה ומכרן קיים אפי' מכרו שוה מאתים במנה ואם טעו בפחות משתות בדבר שאין מכריזין שהמקח קיים פי' רבינו יצחק שמחזירין האונאה והרמב"ם כתב שהיא מחילה ולזה הסכים הרא"ש והיכא שטעו ונתאנו בשתות שהמקח בטל ורצו ב"ד לקיים המקח ולהכריח הלוקח שיחזור האונאה כתב מיי' שהרשות בידם לקיימו והרא"ש כתב שאם ירצה הלוקח לבטלו הדין עמו דכמו שיש לב"ד רשות לבטל המקח כך יש רשות ביד הלוקח לבטלו כתב מיי' ב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בו שלא יהא כח הדיוט חמור מכח היתומים וכן הדין באפוטרופוס שמכר קרקע ועבדים אין הלוקח יכול לחזור באונאה כדין הדיוט וה"ר יונה כתב דב"ד שמכרו בשל יתומים בין פיחתו שתות בין הותירו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים וכן מסתבר להרא"ש:

4 לשון ריא"ז וכן אם באו למכור כדי לפרוע המס של היתומים או לצורך מזונותיהן או לצורך האשה והבנות או לצורך קבורת א' מן היתומים או קבורת אביהם בכל אלה מוכרין בלא הכרזה ואפי' אם היו קרקעות של יתומים שאין פנאי בכל אלה להכריז ונראה בעיני שאע"פ שתפסה האשה מטלטלין לצורך כתובתה מוציאין מידה לצורך קבורת המת ואע"פ שהתנה עמה בעלה שתגבה מטלטלין לא הועיל תנאו אצל היורשין דאינה גובה מן המטלטלין אלא בתקנת הגאונים ולא היתה דעת תקנת הגאונים לעשות תקנה לאשה ולהיות המת מושלך לפני הכלבים. תפסה האשה המטלטלין בחיי בעלה אין מוציאין מידה וכן אה היו המטלטלין נכסי נדוניתא אין להן רשות לקבור בהן את המת בלא דעת האשה ואם היו בגדים ראוים לתכריכי המת ופרשו אותם היורשים על המת עד שלא תפסה אותן האשה כבר קנה אותן המת ואע"פ שהן נכסי נדונייתא יש מקומות שנהגו שלא להכריז כל עיקר לפי שגנאי להן ללקוחות לקנות נכסים שמכריזין עליהם:

5 וכתב הרא"ש כן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו ממון יתומים שיעשה במאמר ב"ד ולא שיאמר מדעת עצמו אעשה כמו בשלי כי לא יצא בזה ידי חובתו להפטר מן האונס וכן מכירת מטלטלי דיתמי הכל לפי ראות עיני ב"ד ומה שיראה להם תועלת ותקנת היתומים להשהותם עד יום השוק או למכור לאלתר יעשו:

6 וכאשר יורידו המלוה לקרקע שמצא ללקוחות שמין לו הקרקע כפי שיעור חובו ושמין אותה כפי מה ששוה עתה ומכריזין עליה ל' יום כמו שעושים כשיורדין לנכסי יתומים ודנין לענין טעות אם טעו כמו שדנין לגבי יתומים ומיי' כתב שאם טעו בכל שהוא מכרן בטל לפי שהם כשליח לטורף וללוקח ויש להם רשות לתקן אבל לא לעוות ומסתברא שאין לחלק בין יורש ללוקח ואם לא מצאו שם לוקח נחליטוהו למלוה כמו ששמו אותה כתב ה"ר יונה אם יבא שום אדם בתוך ימי ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה ב"ד והמלוה רוצה ליקח הקרקע צריך לקבלו באותו עלוי שהשומא וההכרזה לתועלת הלוה שאם ימצאו מי שירצה ליתן בה יותר הרי טוב ואם לאו יקחנה הוא באותה שומא אבל אם הלוקח בעצמו רוצה לעלות השומא ששמו ב"ד כדי שישאר הקרקע בידו אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין שאומר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידי כי אח"כ אחזור ואקח הכל מן המוכר הלכך בשביל העלוי שלו לא נתבטל שומת ב"ד ששוה לרובא דאנשי ורב האי כתב אם בע"ח ולוקח באין להוסיף כל א' על חבירו נותנין הקרקע לאותו שמוסיף יותר וזה נראה כחולק על ה"ר יונה וכתב הרא"ש שאינו חולק שדברי רב האי כשאחד מוסיף עד כנגד כל דמי החוב אבל אם רצה הלוקח להוסיף מענו על שומת ב"ד ולא יהיה כל החוב פרוע בהא אזלינן בתר שומת ב"ד כדברי ה"ר יונה ואם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה ב"ד ואני אתן כפי אשר ישומו אותה ב"ד אין שומגיין ללוקח:

7 והיכא שמת הלוה והניח יתומים קטנים ויש למלוה ערב וכתב מיי' נזקקין לנכסי ערב אע"פ שהיתומים קטנים ולא אמרי' סוף סוף ערבא בתר יתמי אזיל ונמצא נזקקין לנכסי קטנים שהרי אין הערב יכול לגבות מהן עד אשר יגדלו וכיון שאינן פטורים אלא בעודם קטנים ולכשיגדלו יתחייבו נמצא שבני חיובא נינהו אלא אריא דרביע עלייהו והרי זה כמלוה שתבע ללוה ונתחייב לו בדין ואין לו במה לפרוע שגובה מן הערב והרמב"ן כתב שאין נפרעין מן הערב אפי' הוא קבלן והרא"ש חלק בין ערב לקבלן וכתב שאין נזקקין לנכסי ערב אפי' שאומר ממי שארצה אפרע דנכסי דאיניש אינון ערבאין ביה וכאילו אמר על מנת שאפרע מן הנכסים אם ארצה ואפ"ה אינו נפרע מן היתומים קטנים כיון שאינו יכול לתובען בעודן קטנים וה"ה נמי אם אמר ממי שארצה אפרע הואיל ויש נכסים ללוה וצריך לתבוע ללוה תחלה לא יפרע מן הערב אבל בקבלן יפרע מן הקבלן והוא יפרע מהיתומים לכשיגדלו: לשון ריא"ז אין ב"ד נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדלו אא"כ היה עליהן חוב של עובדי כוכבים שהריבית אוכלת בהם ואם לא היה להם לפרוע כתובת אשה בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה כדי שיהיו לה מעות ויהיה לה חן להנשא לפיכך אם נישאת תחלה ואח"כ באת לגבות כתובת' מנכסי יתומים אין ב"ד נזקקין להם עד שיגדילו שהרי כבר נישאת ואינה צריכה חן וכ"כ מיי' ונראה בעיני שאם נשאה על דעת אותן המעות שיש לה לגבות מן היתומים ב"ד נזקקין לה לגבות כתובתה מהן שאל"כ בעלה מגרשה מפני שהטעתו והרי היא צריכה חן ויש מן הגאונים שאמרו שאין ב"ד נזקקין לנכסי יתומים לצורך כתובת אשה אלא כשישארו הנכסים ליתומים אבל אם לא ישארו להם אין נזקקין שלא אמרו להזקק לכתובת האשה משום חן האשה אלא מפני זכות היתומים לפי שאלמנה ניזונית מנכסיהם ואם לא ישארו להם נכסים אין כאן זכות היתומים ואין שיטת התלמוד כדבריהם.